פעם ישבתי בעיניים עצומות ולרגע לא הייתי בטוח מי אני.
לא הייתי בטוח אם 'אני' אני, או אני הנערה שישבה לידי.
אני חושב שזה היה מתישהו לקראת היום ה10 של ריטריט מדיטציה. האולם היה שקט ונינוח, כמו שקורה כשנכנסים עמוק יותר לתוך הימים בריטריט, ולתוך "עצמך". אבל אז פתאום לא היה ברור לי מה זה העצמי הזה.
קשה לתאר את זה, אבל שמעתי את הנשימות שלה, ואת שלי, ומשהו שם התערבב והתערבל ולא היה לי מושג מי זה מי.
וזה הצחיק אותי, העלה בי חיוך גדול בעיניים עצומות. כי קשה להיות אני. 'אני' חרא! 'אני' מדהים! 'אני' לוזר! 'אני' נפלא! סחרחורת.
כמה הקלה! לא להיות 'אני' לרגע.
コメント